גרפיטי חדש ומושקע ע"י אמן צעיר מבית ספרינו

בשנה שעברה, בשתי כיתות שלימדתי,
בכל פעם שחזרתי מהפסקה היה הלוח
מלא בכתובים בנוסח גרפיטי…
כששאלתי מי כתב את הלוח, גיליתי ששניים מתלמידיי,
כל אחד לומד בכיתה אחרת, הם חובבי גרפיטי פעילים
שמציירים פה ושם על קירות נטושים.

עם אחד מהם נוצר קשר מיוחד,
והצעתי לו יום אחד, בוא נעשה גרפיטי בבית הספר…
להפתעתי הוא גילה התנגדות…
'למה שאני אצייר לבית הספר? הם ישלמו לי?'
עניתי לו שלא נראה לי שישלמו לו, ושלדעתי,
אם הוא אוהב לצייר גרפיטי,
הוא צריך לצייר בלי קשר לתשלום…
וכשיצייר מספיק, כבר יפנו אליו וגם ישלמו.
אבל כרגע, אם אפשר לצייר מציירים…

שנה שלמה הוא התבשל עם זה,
והשנה כששאלתי אותו שוב, נו מה עם גרפיטי בבית ספר,
ענה לי 'יאללה, בוא נעשה אחד…'
הזדקפתי, חייכתי ואמרתי, כאן אתה מתחיל לדבר…
אמרתי לו, שאם אנחנו רוצים לשכנע את אילנה, המנהלת,
להסכים לנו לצייר על קיר בבית הספר, ועוד אנחנו מבקשים
שהיא תממן לנו את הצבעים, עלינו לבוא אליה מוכנים…

מה צריך לעשות כדי לבוא מוכנים, שאל.
עניתי לו, שהוא צריך להכין סקיצה, כמה שיותר צבעונית
וקרובה למה שיצייר בבית הספר.
עלינו לבדוק כמה צבעים נצטרך מה העלות, ולא פחות חשוב,
על איזה מקירות בית הספר נרצה לצייר את הגרפיטי שלנו…

הוא הגיב מהר, למחרת שלח לי סקיצה
בה כתובות המילים: 'תחלום תעבוד תאמין תשיג'…
האמת הופתעתי,
בדמיון שלי ראיתי כיתוב של שם בית הספר.
המשפט הזה ששלח העלה יותר אופטימיות לגבי
הסכמתה של אילנה מנהלת בית הספר.
היה במשפט משהו שמעביר מסר חיובי
שמתאים לרוח בית הספר. ועל כך שמחתי.

למחרת היינו מוכנים וקבעתי לנו פגישה אצל אילנה.
בתחילה לא רצה לבוא…
'היא לא אוהבת אותי, אם תדע שזה אני היא בטוח תסכים',
ואני כל הזמן עונה לו… באמת, זה הרושם שלך על אילנה?
אני לא מאמין שהיא לא אוהבת את התלמידים בבית ספר,
ואני בטוח שאם היא תאהב את הגרפיטי שלך
היא תסכים לנו לבצע אותו.
ואם לא? מה כבר יש לנו להפסיד?
בוא איתי, מקסימום נצליח…
יום לפני הפגישה הוא הודיע שהוא בא איתי,
שמחתי, ואמרתי לו את זה…

יום המחרת הגיע, השיעור נגמר ואנחנו רצים
אל חדר המנהלת הצבעוני והמעוצב. נכנסנו, התישבנו,
אמרתי לאילנה שהבחור כאן לידי צריך איזו זריקת הרגעה
כי קצת קשה לו בחדר המנהלת…
היא בהומור תוך כדי אכילת רבע תפוח,
'אני לא אוכלת תלמידים, אני אוכלת תפוחים'…
הקרח נשבר, עלה חיוך,
הצגנו בפניה את הרעיון, הראינו סקיצה,
והודענו באיזה קיר אנחנו חפצים.
אילנה התרשמה מאוד, ביקשה לדעת שהגרפיטי
יהיה עמיד ולא יעלם עם הגשם הראשון
ואישרה לנו לרכוש צבעים במימון נדיב של בית הספר.
ואת הקיר ביקשה שתאשר רכזת השכבה לה שייך המבנה.
ועוד הוסיפה, בסוף שכשנסיים היא תצלם את הגרפיטי
ותפרסם אותו בקבוצה של 800 מנהלי בית ספר,
ותציע למי שרוצה להזמין גרפיטי לפנות אליו…
יצאנו מהפגישה מחוייכים, הוא לא האמין שזה קורה,
ואני שאלתי, נו, אתה עדיין חושב אותו דבר על אילנה
או שהרושם שלך השתנה?
הוא הסכים שהרושם שלו היה מוטעה.
ועכשיו צריך לעבור אצל הקניין, מנהל החשבונות, כדי להבין איך עושים את ההזמנה…

אחרי שעברו שלושה טיולים שנתיים וכמעט חודשיים,
זה קרה.

ראשון עשר בבוקר, הוא מחכה לי מחוץ לשער בית ספר.
אנחנו נכנסים עם צבעים סולם והרבה התרגשות,
חמושים במצלמה, שמים פעמינו אל הקיר…
פותחים סולם לא לפני שהעמדתי מצלמה,
ויאללה קדימה לעבודה… בתחילה בצבע לבן, אחר כך הרקע,
ואז כדבריו מתחיל החלק הכיפי… האותיות.
וכך מילה אחר מילה בסבלנות, בדייקנות,
במקצוענות ויצירתיות אין קץ עבדנו,
(כאן אני הנמלה שאומרת לפיל
תראה כמה אבק אנחנו עושים)
עד השעה ארבע, כשמפעם לפעם מגיע מישהו שואל,
מביע התפעלות, והחזק ביותר שאל אותי
אם הצייר מדבר עברית…
זה עשה לו את היום… שחשבו שהוא מישהו
שהביאו במיוחד מהניכר…

לסיום ליטושים אחרונים, חתימת השמות כמו שביקשה אילנה שלא ישכח.
ויאללה הביתה שמחים ומרוצים.
ת ח ל ו ם ת ש ק י ע תשיג.
(סיפורו המרגש של נמרוד שורץ, חותמיסט מחזור ט'
שמלמד בתיכון הרב תחומי בחדרה)